קזינו קריפטו
הילוך טורנט
הימורים ברומא ובימי הביניים
ההתרגשות באיטליה הייתה קיימת בדיוק כמו התרבות העירונית שלה. ברומא העתיקה, המשחקים היו חלק מהפנאי והדבק החברתי, אבל גם אז הרשויות ניסו לרסן את ”הראשים החמים”. בימי הביניים, המטוטלת עברה לאיסורים נוקשים תחת השפעת האתיקה הכנסייתית, ומדינות העיר הציגו חוקים וסנקציות משלהן. להלן מדריך לשיטות מפתח, חוקים ומצבי רוח של התקופות.
1) רומא העתיקה: ”Alea” כסגנון בילוי
מה ואיך שיחקו?
Tali (tali) - ”עצמות כף היד” (astragalus), זורק עם פרצופים נקראים;- טסרים (tesserae) - קוביות מוכרות, קוביות;
- Ludus latrunculorum - משחק לוח אסטרטגי (קרוב משפחה של דמקה);
- Duodecim scripta/Tabula - אב קדמון של שש בש;
הימורים על משקפיים - הימורים לא רשמיים על קרבות גלדיאטורים, מירוצי מרכבות בקרקס.
איפה הם שיחקו?
בבית וברחובות, בטברנה (בית מרזח) ובחנויות. הארכיאולוגיה של פומפיי, אוסטיה ורומא מציגה לוחות שחרוטים ישר לתוך האבן.
בד חברתי
המשחק איחד את האחוזות: מחיילים ומשוחררים לאצולה (למרות שאזרח ”הגון” היה צריך לשמור מרחק בפומבי).
סאטורנליה חגיגית היא תקופה שבה הרבה הותר: תפקידים הפוכים, מתנות, משחקים ”ללא קשר לדרגה”.
2) חוק רומי: איסור ברירת מחדל, מחילה מדי פעם
לוגיקה כללית
הימורים תמורת כסף היו אסורים בדרך כלל, אבל חריגים הורשו (למשל, בחגים או בתחרויות ספורט).
מפרים איימו בקנסות ובמוניטין מביש; הפסד במשחק לא חוקי לא יכול להתאושש דרך בתי המשפט.
מדוע נאסר
הגנה על רכוש המשפחה, משמעת אזרחית ומוסר ציבורי.
שליטה על מוסדות שבהם כסף, המונים ואלכוהול שהצטברו יחד הם חממות פוטנציאליות של תסיסה.
תרגול
למרות החוק, המשחק היה בכל מקום. קיסרים ושופטים ”הידקו את הברגים” מדי פעם, אך חיי היומיום שררו, במיוחד בחיילים ובאיים של העניים העירוניים.
3) מעבר לימי הביניים: משמעויות חדשות והרגלים ישנים
ביקורת משיחית מוקדמת
אבות הכנסייה גינו את ההתרגשות כבזבוז זמן, מקור של סכסוכים וחמדנות.
החטא אינו משחק עצמו כטכניקה, אלא כוונה (חמדנות) והשלכות חברתיות (חובות, אלימות, הרס משפחתי).
אילו שינויים
תפקיד המחזות הקיסריים הולך ופוחת; החיים העירוניים בנויים סביב קהילות, שווקים, תאגידי מלאכה.
המשחקים נשארים - קוביות, משחקי קופסה, הימורים על טורנירים ותחרויות מקומיים - אך הולכים ונופלים תחת חרם קנוני ועיר.
4) ימי הביניים: חוקות קאנון וקומונה
קו הכנסייה
ברור היה אסור בהחלט לשחק; על ההבל - גינוי וחרטה.
מועצות וסינודים פרסמו כללים נגד זונות (שחקני קוביות), במיוחד בחגים ובקרבת מקדשים.
חוקי העיר איטליה (קומונות)
פירנצה, סיינה, בולוניה, ונציה ואחרים אימצו חוקים המרכיבים פעילויות ”בטלות ומזיק”.
אמצעים טיפוסיים:- עונשים על משחק במקומות ציבוריים;
- איסור על בתים לתחזק שולחנות ומאורות;
- הגבלות על שעות היום והמגורים;
- סנקציות מוגברות לזרים ושכירי חרב (קבוצות בסכנת אי-שקט).
למה לא ”איסור מוחלט”
ערים היו צריכות יכולת ניהול, לא אוטופיה. חלק מהמשחקים הועברו למרחבים מבוקרים, והונפקו מדי פעם זכויות לבעלי בתי מרזח בערבות ובחשבונאות - כך נוח יותר לגבות קנסות ולהימנע מקרבות לילה.
5) אופטיקה חברתית: מי שיחק ומה איים
אומנים, חניכים, תלמידים - רחוב ומשחקי מרזח אחרי עבודה/לימוד.
שכירי חרב (קונדוטיירי) - משחקי עצמות במחנות, הימורים על קרבות.
ידע וסוחרים - סלונים ביתיים ולוחות ”קאמרי”; הפגנה גלויה של התרגשות נחשבה לצורה רעה, אבל מפלגות סגורות שגשגו.
סיכונים: חובות, סכסוכים משפחתיים, קרבות רחוב, גניבה קטנה למען ”הימורים”.
6) משחקים במנהגים של ימי הביניים: לא רק קוביות
משחקי לוח - ”טאבולה” - טיפ, שחמט (פופולרי בחוגים אינטלקטואליים), וריאציות מקומיות של אסטרטגיות טיוטות.
משחקי קוביות - הימורים מהירים, חוקים פשוטים; פופולרי בשל הסף הנמוך והתרגשות ”מיידית”.
הימורים חופשיים והוגנים - תחרויות כוח, משחקי רכיבה, ”ירי במטרה”; השיעורים נשלטו על ידי כללים הוגנים.
7) תגובת המדינה והקהילה: "מדיניות צמצום נזקים מוקדם &position
הגבלת מקומות וזמן, קנסות ופרסום ציבורי של מפרים.
איסור ליד מקדשים, בתי חולים, בתי ספר; הגנה על חגים מפני ”כייסים” ו ”משחק שלמנס”.
דמי הצדקה והאחווה הם ”כריות” חברתיות כדי להקל על ההפסדים ההרסניים (מזון, מגורים ללילה, סיוע משפחתי).
8) מימי הביניים ועד העידן החדש: הפורמטים ה ”מוסדרים” הראשונים
במאות הXV-XVI. הגרלות מאורגנות עירוניות מופיעות בערים איטלקיות (למימון צרכי הציבור) - תחושה מוקדמת של היגיון ה ”מס” העתידי.
ונציה, 1638 - מוסד רידוטו (מרחב משחקים מוסדר למסכות): פשרה בין איסור ובקרה, אב טיפוס תרבותי של בתי קזינו אירופאים.
כך הדרך מועברת לשוק הימורים מודרני, שבו המדינה קובעת את החוקים, גובה עמלות ומגנה על הצרכן.
9) מיני גלוסרי (לטינית/איטלקית)
אליאה - משחק מקרי, הימורים; לכן ”אלאה איאקטה אסט”.
Tali/Tesserae - אסטרגלוס/עצמות מעוקב.
לודוס - משחק/בית ספר; Ludus latrunculorum - ”משחק של שודדים” (אסטרטגיה).
טאבולה - לוח; משחק עתיק מאוחר, אב קדמון של שש בש.
לוסור הוא שחקן; לוסוריה זה מה שחל על המשחק.
חוקי סטטוטה ־ עיר; קונדוטה - הסכם שכירי חרב (הקשר של מחנות שכירי חרב).
10) מה זה אומר עבור הקורא המודרני
ההיסטוריה של ההימורים באיטליה היא היסטוריה של איזון: מוסר ציבורי ↔ חופש פנאי, איסור ↔ ניהול סיכונים.
אפילו בימי קדם ובימי הביניים, החברה חיפשה מכשירים של חלל מבוקר, ולא מלחמה כוללת עם תשוקה.
החוויה הזו הובילה בהדרגה למודל שבו כללים, רישיונות ושקיפות נחשבים להגנה יעילה יותר מחומה ריקה של איסורים.
החל באסטרטגיות של ”טלי” ו ”לודוס לטרונקולורום” ברומא, וכלה בחוקי קומונה ואיסורים כנסייתיים בימי הביניים, ההיסטוריה האיטלקית של ההימורים מראה שהתרבות והחוק תמיד הלכו יד ביד. הרשויות ניסו להגביל את הפגיעה בחברה, לשמר את החג ואת הערים, כדי להשיב את הסדר על כנו. מפשרה זו נולדה המסורת האירופאית של משחק מוסדר, שבאיטליה יהפוך לנורמה בעת המודרנית - ויקבע את הטון עבור יבשת שלמה.