בתי קזינו לפני 1959: מלונות יוקרה ומאפיה (קובה)
בשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20 הפכה הוואנה לסמל לחיי הלילה המפוארים של חצי הכדור המערבי. אתרי נופש משולבים - מלון + קזינו + מסעדת אוכל משובחת + קברט - משכו תיירים מארה "ב ומאמריקה הלטינית. הגאונות של החזיתות שולבה בשחיתות מערכתית: חלק ניכר מההון ומנהליו הגיעו מרשתות פליליות אמריקאיות, וחסות מנהלית מרוחה כל הילוך בתעשייה.
1) הארכיטקטורה של ”התצוגה הגדולה”: מלונות סמלים וקברטים
מלון נסיונל דה קובה - סצנה עילית של עסקים וחיי חברה; בשנים שונות, אולמות הימורים עבדו כאן והתרחשו אירועים ייצוגיים.
ריביירה (Riviera) (1957) הוא מלון קזינו מודרניסטי במליקון, סטנדרט של יוקרה וטכנולוגיה.
קאפרי (1957) ודיאוביל (1957) - מגדלי וודאדו חדשים עם קזינו וגסטרונומיה של סופרים.
Habana Hilton (1958) - המלון הקריבי הגדול ביותר, עם תשתית ”לתייר האמריקאי”.
טרופיקנה הוא קברט פתוח אגדי; הערב נבנה לפי הנוסחה ”ארוחת ערב-מופע-קזינו”.
אתרים אלה יצרו את ”מסלול הלילה” ואת תקני השירות שלא היו נחותים מלאס וגאס, אלא עם שיק טרופי.
2) פוליטיקה וכסף: מדוע המודל המריא
גיאוגרפיה ולוגיסטיקה: קרבה לפלורידה, פיתחו נתיבי אוויר ושיט.
תמריצי מדינה: אישורים מואצים, הקלות מס למלונות ומתחמי בידור, שם הקזינו היה ”העוגן” של פרויקט ההשקעות.
הון תרבותי: מוזיקה אפרו-קובנית, ג 'אז, מופעי מחול - ”תוכן” ייחודי שחיזק את הרווחיות של הערב.
3) תפקיד המאפיה: ”יבוא ניהולי” וצל שוכר
רשתות הפשע האמריקאיות ראו דריסת רגל אידיאלית בהוואנה: קרובה, רווחית וגמישה פוליטית. הם הביאו:- קזינו יודע איך: בקרת קופות, אולמות אח "מים, חדרי" הימור גבוה ", תקני משחק ומדיניות קבלה.
- עסקי השעשועים: חוזים עם אמנים, בימוי מחזות גדולים, סיורי פרסום.
- שיטות פיננסיות: מזימות החלפת מזומנים, הסכמים ”אפורים” עם פקידים, השתתפות בהון עצמי במלונות ובמועדונים.
- הצד האפל - שוחד, הלבנת הון, רמאות ולחץ על מתחרים - ערערו את הלגיטימיות של התעשייה והניעו את הזעם הציבורי.
4) מה וכיצד שיחקו
שולחנות: רולטה, בקרה, אפשרויות בלאק ג 'ק, קוביות; עבור ”ארנקים כבדים” - סלונים פרטיים.
פוקר: משחקי מזומנים ומיני טורנירים, לעתים קרובות על ידי הזמנה.
חריצים: אלקטרומכניקה ואלקטרוניקה מוקדמת - אזור צומח מהיר של הקומות הראשונות.
הימורים והגרלות: מדי פעם - על ריצה וספורט; היה תלוי באתר ובתקופה.
5) כלכלה ראוותנית: הכנסה, תעסוקה, מכפיל
רווחים מחו "ל: תזרים התיירים האמריקאי הביא דולרים" קשים ".
מקומות עבודה: קופאים, קופאים, מלצרים, אמנים, טבחים, אבטחה, צוות טכני.
רשתות אספקה: גסטרונומיה, אלכוהול, טקסטיל, תלבושות, נוף, תחבורה.
אפקט לא אחיד: היתרונות התרכזו בבירה; הפרובינציה קיבלה מעט, מה שהגביר את המתח החברתי.
6) מתווה משפטי ו ”תחומים אפורים”
באופן רשמי, היו רישיונות לאולמות משחקים בבתי מלון, מיסים ובדיקות. בהסכמים אישיים, ”הגנה” ושליטה סלקטיבית. מסעות פרסום, מנות מיוחדות וצ "רטרים מארצות ־ הברית הסתגלו לשיא הערב של מופעים ומשחקים, והתקשורת המקומית התאזנה בין התלהבות וביקורת של אנשי מוסר.
7) המחיר החברתי של נצנצים
שחיתות שחקה את האמון במוסדות.
התמכרות להימורים ופשע מקומי הפכו לנושאים בעיתונים.
הפילוג המוסרי: ה ”תצוגה” המרהיבה התקיימה במקביל לעוני ולאי ־ שוויון, ותדלקה בקשה ל ”טיהור”.
8) מדוע הכל קרס ב ־ 1959
האצת המשבר הפוליטי, ירידה באמון, צמצום זרם התיירות וההשפעה הגוברת של התנועה המהפכנית הובילו לפירוק מודל ההימורים. הממשלה החדשה סגרה בתי קזינו, הלאימה נכסים מרכזיים והפכה את ”משחקי הוואנה” לסמל של עבר אכזרי. כוח אדם והון היגרו באופן חלקי לשווקים אחרים באזור ובארצות הברית, מה שהגדיל את צמיחתם בשנות השישים.
9) מורשת התקופה
עקבות אדריכליים ותרבותיים - חזות של מודרניזם, אולמות אגדיים וסצנות - נותרו בזיכרון העיר. הוואנה הפכה ללקח עבור כלכלנים והיסטוריונים: כיצד השילוב של ביקוש חיצוני, שכר דירה פוליטי ו ”תוכן תרבותי” נותן צמיחה מהירה - ועד כמה מודל זה פגיע לשינוי המשטר.
”קזינו עד 1959” הוא הסיפור של המראה קצרה ומסנוורת. מלונות קזינו וקברטים יוקרתיים הפכו את הוואנה לבירת התענוגות של הקריביים, אבל הצל של המאפיה והשחיתות חידד את היסודות. הקרע הפוליטי של 1959 הפך את התעשייה לזוהרת בעבר להחלטה אחת - והניגוד בין נצנצים לצל עדיין מגדיר את המיתוס של אותה תקופה.