התרגשות בטקסטים ופרשנויות דתיים

מבוא: מדוע הדתות מביטות כל כך מקרוב במשחק

התרגשות היא לא רק הימור של כסף. זוהי דרך מיוחדת להתמודד עם הזדמנות: לתת לה משמעות, לגרום לה לעבוד עבור תשוקה. מסורות דתיות מנסות כבר מאות שנים ”לביית” את המקרה - לקרוא לו ”פרובידנס”, ”קארמה”, ”טאו” - ולכן מפרידות אותו בקפידה כתאונה פרוצדורלית מהימורים כטיפוח של תשוקה ופגיעה. להלן מפה של הגישות העיקריות.

יהדות: ”שחקן הקוביות” והבעיה של עסקה הוגנת

הודעות טקסט. בטאנקה, הרבה נמצא כדרך הפצה (אדמה, שירות) - הליך, לא הגדת עתידות. אבל התלמוד מבקר בחריפות את ה ”מסהק בקוויה” - המהמר. הוא יכול להיחשב כעד לא ראוי בבית המשפט: הכנסתו היא ”כיבוש קל-דעת”, והעסקה עצמה היא לרוב אסמכתא (הבטחה ללא כוונה אמיתית), כלומר רווח לא הוגן.

גבולות. משחקי כסף, שבהם התוצאה מקרית לחלוטין, הם בעייתיים: הם פוגעים במוסר העבודה ובהוגנות של העסקה. משחקי לוח ללא כסף הם מקובלים.

תגובות עכשוויות. דנים בהגרלות תרומות ו ”תולעים” לבתי כנסת: לעתים קרובות מותר להם באמצעות כללים ברורים, שקיפות והיעדר ”ציד” אחר חולשות המשתתפים.

המשיחיות: מהרבה השליח ועד לביקורת המוסרית על ההתרגשות

כתבי הקודש. במקרא, המניין משמש כאמצעי בחירה שבו אנשים מבקשים את רצון אלוהים (חלקות ארץ ישראל, בחירת מתי במקום יהודה). זו תאונה פרוצדורלית, לא אמונה ב "הון עיוור. "באותו זמן, ספרי הבשורה מראים שהחיילים "זרקו המון" על גלימת ישוע - פרק שהפך לסמל לציניות אכזרית של התרגשות.

מסורת.

תיאולוגיה מוסרית קתולית מאפשרת משחקים מתונים כסוג של מנוחה, תוך התבוננות בצדק: אינך יכול לשלול מהמשפחה את ההכרח, לרמות, להיכנע להתמכרות; רוע - שבו מתינות וצדק מופרים.

אורתודוקסיה באופטיקה סגפנית מזהירה יותר: התרגשות מעוררת תשוקות (אהבה לכסף, גאווה, כעס), הורסת את תשומת הלב לתפילות ולשכנים. הנוהג הוא להרתיע, להודות, להציע פיכחות.

במספר מסורות פרוטסטנטיות (פוריטניות ומורשת אוונגליסטית) הביקורת קשה יותר: התרגשות - בזבוז מתנות וצורה של התנהגות תלויה; האפשרות של משחקים ”לא מזיקים” נדונה באופן מקומי.

היום. כנסיות מפתחות תוכניות פסטורליות כדי לעזור למכורים, להתנגד לשיווק הימורים אגרסיבי ולתמוך ברגולציה אתית.

איסלאם: Meisir/Kimar כ ”איסור דשן שנאה”

קוראן וסונה. ריגושים (מאיר, קומאר) ומשכרים נקראים זדון: הם ”זורעים איבה ושנאה” ומסיחים את דעתם מזכר אלוהים ומתפילה. האיסור הוא בסיסי: השתתפות במשחקי מזל ערכיים היא חטא, גם אם הכסף מופנה ל ”מטרות טובות”.

הרחבת הרעיון. המפיקים הקלאסיים דנו בלוטו, הפלייסטייקס, הימורים; משחקים מודרניים עם ”סכום אפס” ואקראיות דומיננטית, בהם יש חוסר סימטריה לא ישר.

אזור אפור. ביטוח, השקעות ושיטות החלפה מנותחים עבור gharar (אי ודאות לא מקובלת) ו-R fonsiba. התוצאה תלויה במבנה המוצר: כאשר הסיכון הוא יזמי ומחולק בצורה הוגנת, הקבילות אפשרית; איפה הסיכון - הימורים וניצול - האיסור נמשך.

בודהיזם: ”החיים הנכונים” ודחייה של תנאי הסבל

אתיקה של הדרך השישית. ”הפרנסה הנכונה” שוללת פעילויות המגבירות את הסבל וההתמכרות - בדרך כלל מדובר בהימורים (כדייג וכמנהג).

פסיכולוגיה. ההתרגשות מעוררת צמא, מגבירה את הבורות לגבי הסיבה לאושר, גורמת למצב של זלזול (קנאה, כעס, חרטה).

תרגול. המלצות - מודעות, משמעת, תנאים מגבילים (מקומות, אנשים, מעוררים), נדיבות והמרת הצמא לטיפול.

הינדואיזם ומסורת ג 'יין: קארמה, ”קוביות” ולקח על כוח התשוקה

אפי ודהארמה. במהאבהארטה, משחק הקוביות הופך לאסון: ממלכות וכבוד אבודים עקב השפעה וחיבה. מוסר: החטא אינו בעצמות כשלעצמו, אלא בחוסר שליטה ובחולי תאווה; הסרגל צריך להיות דוגמה של מידה.

דהארמה שאסטרס לעתים קרובות מגנה את ההתרגשות כמקור לחובות ואת קריסת הכלכלה.

תרגול. משחקי תרבות עשויים להתמיד כטקס/חגיגה, אבל הימורים והתמכרות אסורים על ידי מסורת מוסרית.

סיקיזם, קונפוציאניזם ואופטיקה טאואיסטית: סדר, עבודה ותשוקות מחזיקות

סיקים רהט מריאדה אוסרים מפורשות על הימורים: הם מפרים משמעת וחותרים תחת חיי הקהילה.

הקונפוציאניזם מדגיש משמעת עצמית, חובה ובושה; הימורים ”כסף קל” נחשבים מזיקים להרמוניה משפחתית/היררכית.

נקודת המבט הטאואיסטית רכה יותר, אך מותחת ביקורת על ההתערבות האלימה במסלול הטבעי, הכוללת את הרדיפה אחר ”מזל מהיר”.

הבדל מרכזי: ריגוש רב

במסורות רבות, הרבה מותר כתאונה פרוצדורלית (כאשר הצדדים מסכימים והתוצאה אינה יוצרת מוסר): חלוקת שירותים, תורים, רכוש עם זכויות שוות. הימורים הם החיפוש אחר רווח אישי מהמקרה, לעתים קרובות על חשבון אחר, עם טיפוח התשוקה: כאן ביקורת דתית היא כמעט אוניברסלית.

צדק חברתי: מי הכי כואב

האתיקה הדתית אינה מסתכלת רק על חטא אישי, אלא גם על פגיעה מבנית:

משאב הזורם מ ”בית” פגיע;
עליות חובות, התמוטטות משפחתית;
שיווק מכורים;
הפרטה של זכיות וחברתיות של הפסדים באמצעות מיסים ותמיכה ממלכתית בתלות.
לכן - דורש רגולציה, אחריות עסקית ותמיכה בתוכניות סיוע.

סוגיות ופרשנויות נוכחיות

1. לוטו "לתמיד. "חלק מהמסורות מאפשר התנדבות ברורה, שקיפות, מגבלות; אחרים רואים את אותם מכניקת תלות ורפיון ידיים.

2. אספות, קופסאות שלל, הימורים מזדמנים. התיאולוגים מיישמים יותר ויותר את עיקרון האנלוגיה: אם יש תלות, ניצול, חוסר סימטריה לא ־ ישרה - הערכה כמו התרגשות.

3. השקעה נגד משחק. הקריטריון הוא אם הערך האמיתי נוצר והסיכון משותף באופן הוגן, או אם זה רק הימור על תנודתיות עם הפגיעות של מישהו אחר.

4. טיפול בהתמכרות. הדתות מדגישות את הקהילה, פולחן פיכחות, משמעת, אחריות - יחד עם עזרה מקצועית.

”עוגנים” מעשיים של אתיקה דתית (רשימה קצרה)

מטרה: האם זה משחק מנוחה/חברה או רדיפה אחרי ”נס”?

מחיר: האם משפחה, עבודה, חוב סובלים? יש חובות/הטעיות?

אני יכול להפסיק? מי מציב גבולות - אני או ”בית”?

של מי הצד של חוסר הסימטריה? האם הוא מנצל את הפגיעה?

השפעה רוחנית: האם הדבר מגביר את הכרת התודה והנדיבות או מדלק חמדנות וכעס?

שורה תחתונה: מכנה משותף - פיכחות, צדק, רחמים

טקסטים דתיים מבחינים בין סיכוי לכלי לבין התרגשות כתשוקה. הראשונה אפשרית ומועילה בעניינים כלליים; השנייה כמעט תמיד מסוכנת: היא שוחקת צירים, הורסת מערכות יחסים, הופכת את השכן ל ”יריב”, ומתוך מזל - לאליל. פרשנויות מודרניות מתכנסות בשלושה ערעורים:

1. פיכחות ומידה (מגבלות אישיות וחברתיות).

2. הגינות (לא לבנות את המערכת על הפגיע).

3. רחמים (כדי לעזור למכורים, לא כדי לבייש אותם).

לכן הדת מחזירה את המקרה למקומו: אדם אינו עבד של מזל. הוא חופשי - כולל חופשי לא לגלגל את הקוביות כאשר המחיר גבוה מדי.