קזינו קריפטו
הילוך טורנט
התרגשות באמנות הסוריאליזם והאמנות נובו
מבוא: מתי האמנות מתערבת
סוריאליזם ומודרניזם (במובן הרחב של המודרניזם) נפגשו בטריטוריה של סיכון ומשחק. במקרה הראשון הובטח לפתוח את ”מנעול המוח” ולשחרר את הלא ־ מודע; שנית, הסיכון היה הנדסת צורה - דרך לצאת מהאקדמיה ולהמציא שפה חדשה. ההתרגשות כאן היא לא קזינו עם צ 'יפס, אלא דרך פעולה: לשים על הבלתי צפוי ולקבל את התוצאות ברמה של משמעות, צורה ואתיקה.
1) תיאוריות מקריות: מ ”מקרה אובייקטיבי” ל ”אי ־ ודאות מבוקרת”
אנדרה ברטון כינה את hasard objectif (מקרה אובייקטיבי) ”מפגש של הפנימי והחיצוני”: כאילו העולם משחק עם הלא מודע, אם אתה מסיר את הצנזורה של הרציונליות.
ז 'אן (האנס) ארפ זרק חתיכות נייר חתוכות על הרצפה ותיקן אותם היכן שהם שכבו: האמן אינו סופר במובן הקלאסי, אלא עד ומחבר-שותף של מזל.
Laszlo Mohoy-Nagy and Man Ray בפוטוגרמות אפשרו לאור ”לשחק” עם נייר: אופטיקה וכימיה להחליט היכן תהיה הצורה.
מודרניזם בגרסה של הבאוהאוס ו ”הדבר החדש” מנסח סיכון מבוקר: מערכת מוגדרת בקפדנות (רשת, חומר) + הסובלנות של תוצאה אקראית (מרקם, טביעת אצבע, דחיית אור).
2) שיטות משחק סוריאליסטיות
גופה מעודנת
ציור/טקסט קולקטיבי, שבו כל משתתף ממשיך את החלק הבלתי נראה של הקודם. החוקים פשוטים, אבל התוצאה בלתי צפויה: הקו מתנגש עם הקו, המשמעות עם שטויות. ריגוש - מחכה לסיכום כאשר הסדין נפרש.
כתיבה וציור אוטומטיים
היד נעה מהר מהמחשבה, הלשון ”מועדת” ומייצרת תמונה בלתי צפויה. כאן ההימור הוא שהאמת של תשוקה תצא בזרם, עוקפת צנזורה.
משחק טארוט בצורה סוריאליסטית
ב-1941, הקבוצה יצרה את ”Jeu de Marseyle” - חפיסת טארוט משלה עם משוררים ומורדים במקום מלכים. זו אירוניה על פני הגדת עתידות וטקס המיתוס: הסיכוי הופך לכלי עלילתי.
3) דושאן: מרולטה לשחמט - כלכלה ולוגיקה של המשחק
”מונטה קרלו בונד” (1924) - איגרות חוב פיקטיביות של ”החברה” פרוז סלבי, המבטיחות ניצחון ברולטה. האמן הופך הימורים להופעה פיננסית: להשקיע במערכת שלי - האם היא קיימת?
”שלוש עצירות סטנדרטיות” (1913-14) - שלושה חוטים נופלים מגובה של מטר, מתקנים עקומות בלתי צפויות; המקרה הופך לאירוני מדידה לשיטה המטרית.
שחמט (magna) הוא משחק ללא סיכוי: ההתרגשות של דושאן עוברת מסיכון רולטה לאסטרטגיה של סיבה טהורה. הפרדוקס המודרני: להיכנע למאורע - כדי לבדוק במדויק היכן אין בו צורך.
4) הסיכון הטקטילי של ארנסט והמלכודות החזותיות של מירו
מקס ארנסט המציא את הכפור והמערה: נייר על משטח מחוספס, חיכוך גרפיט; ואז מגרד את שכבת הצבע. המרקם ”מחליט” עבור האמן, והאמן מזהה ציפורים, יערות, מפלצות בנקודות.
ג 'ואן מירו צייתה ל ”אלפביתים” של נקודות וקווים. הופעת דמות היא אירוע, לא תוכנית. ההתרגשות היא להביא את המקרה לגבש מבלי לחנוק אותו.
5) באוהאוס ומודרני: מעבדה לאקראיות מבוקרת
מוהוי-נאגי מגדיר ניסויים עם אור: פוטוגרמות, "מודולטורים אור-מרחביים. "התוצאה היא ביצועים של פיזיקה, שם המחבר הוא מהנדס מצב.
פול קלי ”מוביל את הקו לטיול”: נותן לה דינמיקה, אבל משאיר מקום להפתעה; היומנים של קלי הם מניפסט של סיכוי ברור.
פיטר ברנס, מונדריאן והרציונליסטים יוצרים את ההשפעה ההפוכה: מינימום סיכון על פני השטח, מקסימום הימור על הפחתה, נכונות לסבול ”שתיקה” למען הסדר החדש.
6) אקספרסיוניזם מופשט ו ”מקרה בר שליטה”
ג "קסון פולוק:" נוטף "- מחווה, כוח משיכה, צמיגות, הפסקה. אין רולטה, אבל יש אי-הפיכות: כל חוט של צבע הוא אירוע שלא ניתן לבטל.
הלן פרנקנטלר (Helen Frankenthaler), מוריס לואיס (Morris Louis) - דליפת צבע נשלטת על ידי שיפוע הבד: גוף, חומר ומקריות הופכים לשותפים לכתיבה.
7) אתיקה ופוליטיקה של המשחק: מאמפתיה לאירוניה
הסוריאליסטים התייחסו למקרה כאל עצמאות: דרך לצאת מדעתם של הבורגנים. "אבל המשחק מלא בפיתוי לאתגר הכל. מודרני עומד בדיסציפלינה: המקרה אפשרי אם גבולותיו נראים לעין (מסגרת, כלל, פרוטוקול).
כמה שאלות שאמנות המאה ה-20 שואלת את הצופה:- מי משלם במקרה - מחבר, חומר, צופה?
- איפה סוף המשחק: בגילוי המשמעות או בהנאה של הטריק?
8) דקדוק ויזואלי של התרגשות: מה לחפש ביצירות
עקבות ההליך: טיפות, טביעות אצבעות, קפלים, קווי נפילה - ”ראיות” לאופן שבו נעשתה העבודה.
נקודת אי-הפיכות: היכן שהרגע נראה לעין, שלאחריו לא ניתן לבטל את המחווה.
פולחן וכישלון: האם יש כלל (רשת, סריאליות) שבו האמן שובר אותו באופן משמעותי.
נוכחותו של ”סוכן אחר”: כוח המשיכה, האור, הכימיה, הקולקטיב - מי עוד ”שיחק” כאן?
תמונת הד: מה צץ באקראי - ציפור, פנים, מפה, סימן? זה הרווח של הצופה.
9) מיני ספר קיאקים (6 דוגמאות בכף ידך)
1. ארפ, ”Collage על פי חוקי הסיכוי” (1916-17) - כוח המשיכה כמחבר שותף; שלוות ההרכב היא פרדוקס של סדר אקראי.
2. דושאן, ”שלוש עצירות סטנדרטיות” - שיטה שיוצרת ”טעות”: המדע פוגש את המשחק.
3. ארנסט, ”גראדופוליס” - יער של מרקמים אקראיים; המיתולוגיה נולדה מתוך ניסוי בטקט.
4. מאן ריי, ”רייוגרפים” - פוטוגרמות שבו האור זורק קוביות במקום האמן.
5. מוהוי-נאגי, "Photograms' - טכנולוגיה כרולטה של אור; המצאת תמונה ללא עדשה.
6. פולוק, ”מספר 1A” - מניפסט של ”אקראיות מבוקרת”: הקצב של מחווה וחוסר האפשרות של חזרה.
10) תוכנית כתיבה של התערוכה ”התרגשות כשיטה”
1. ביטויים של סיכוי: ברטון, ארפ, דאדה המוקדמת.
2. נהלי מגע: ארנסט, מירו, קלי.
3. משחק קליל: Man Ray, Mohoy-Nagy, צילום ניסיוני.
4. כלכלה ואירוניה: דושאן (איגרות חוב, עצירות), סור-טארוט.
5. מקרה מנוהל: פולוק, פרנקנטלר, לואיס.
6. אקו היום: סדרה אלגוריתמית גנרטיבית, הופעות עם אקראיות.
כל בלוק - עם ”תחנת דמו”: מגש עם חיתוך עבור ”קולאז 'של סיכוי”, מיני פוטולאב עם פוטוגרמה, ”חוט מטרי” עבור ”עצירות” משלו.
11) איך לצפות (ולא ”לקנות” את הטריק)
שאל שאלה על הפרוטוקול: אילו חוקים היו בתוקף כאשר נוצרו?
הפרד מיתוס ממכניקה: היכן ”התת מודע”, ואיפה החומר והפיזיקה.
חפש מחיר: מה סיכן האמן - מוניטין, שליטה, תוצאה?
תקשיב לשתיקה של המחווה: יצירות חזקות משאירות מקום להשגחה ארוכה על ”אפקט וואו”.
12) מסקנה: אמנות כמשחק הוגן
סוריאליזם וארט נובו הוכיחו כי הסיכוי אינו האויב של צורה, אלא הזרז שלה. התרגשות - לא על ”מזל/מזל”, אלא על הנכונות לקבל את הלא נודע כחלק מיצירתיות. העבודות הטובות ביותר בשטח זה נערכות בשתי תמיכה:1. טקס/מסגרת שבו המאורע עלול להתבטא;
2. אחריותו של הסופר לתוצאות היא אסתטית וסמנטית.
כאשר זה מתכנס, האמנות אינה זוכה בפרס הגדול, אלא במה שראוי לסכן בכלל: הופעה חדשה של העולם ושפת שיחה חדשה עם עצמך.