קזינו קריפטו
הילוך טורנט
איך אמנים תיארו ריגוש ומשחק
מבוא: מדוע המשחק ”עובד” בציור
התרגשות היא דרמה מוכנה: הימור = ציפייה לסינוד. אמנות חזותית אוהבת מצבים כאלה משום שניתן להרכיב אותם משלושה דברים - מחווה, מבט ואור. ההימור נראה לעין (קלפים, עצמות, שבבים), ההרגשה נשמעת עם העיניים (מתח באצבעות, פזילה), וההימור מועבר על ידי ההרכב (דיאגונלים, פניות ריקות, פינות ”כהות”).
היסטוריה קצרה של מניעים
1) בני זמננו הקדומים: פיתוי ואזהרה
קאראווג 'ו, ”שולרה” (1594 בקירוב) - ארכיטיפ של סצנת ההונאה: אריסטוקרט צעיר, מפלגה ”ידידותית” ושותף מציצן. האור חוטף ידיים ומפה - המוסר ברור ללא מילים.
ז 'ורז' דה לאטור, ”Chuler with Ace of Clues/Peak” (1630) - משחק קאמרי על השותפות למבט. הכלכלה הבארוקית של מחוות עושה את התככים צפופים, ואת הנר שופט.
בית הספר הצפוני (Jan Sten et al.) מפתח את ז 'אנר הפונדק: משחק כמראה עקומה של מוסר - רעש, יין, הונאה קטנונית.
2) המאות XVIII-XIX: המשחק כסצנה חברתית
גויה בתחריטים ובגיליונות על ”מידות רעות” מראה את המשחק כמחלה חברתית (חנופה, חוב, אלימות).
דומייר בליתוגרפיות ובשמנים הוא איזון נדיר של סרקזם ואמפתיה: הבורגנות מאחורי הקלפים מגוחכת ומעוררת רחמים; ההרכב בנוי על גב מרופד ואוויר כבד.
סזאן, הסדרה ”שחקני קלפים” (1890) - ההתנגדות לריכוז כלי שיט והימורים פלאשים: שתיקה, אוכרות חמות, וורטיקלים. כאן המשחק אינו חטא או משיכה, אלא מצב של תשומת לב.
3) מודרניזם: משחק כמו צורה
פיקאסו/נישואין, ”שחקן קלפים” (1913 ואילך) - קוביזם מתרגם קלפים למטוסים וסימנים; המקרה הופך להרכב.
פרננד לגר, ”שחקנים” - קצב מכני, משחקים כפנאי תעשייתי.
אוטו דיקס, ”Stingray Players - Detected by War” (1920) - טראומה וציניות: תותבות, אכזריות מצוירת,
4) המאה ה ־ XX - ניאון ותיעודי
פוסטרים ותמונות של וגאס (מרוברט פרנק ועד מרטין פארה) מתעדים את פולחן האולם: שטיחים, מכונות ירייה, פרצופי חלפון.
פופ ארט מסמל את סמליות הקזינו - שביעיות, צ 'יפס, רולטה - והופך אותו ללוגו סיכוי אוניברסלי.
אמנים חזותיים ומושגים (החל מג 'ון קייג' במוזיקה ועד אמנים עם אלגוריתמים אקראיים) עובדים עם אקראיות ככלי נגינה: גלגול הקוביות שולט בשרטוט, התוכנית שולטת בהלחנה.
איקונוגרפיה של סצנת ההימורים: מה שהצופה ”קורא”
קלפים וקוביות הם סימן להזדמנות; טראמפ/אס נפרד הוא סמל של יתרון סודי.
היד בקצה המסגרת היא ”רגע הבחירה”.
שולחן עירום/בד - ”סצנה” לפתרון; חלל סביב = הפסקה לפני היציאה.
האור מהנר/מנורה הוא בית משפט מקומי: מי שנמצא באור הוא במוקד המוסר.
המראה/חלון הוא מוטיב של התבוננות עצמית ומבט של מישהו אחר (”עין בשמיים” בעת המודרנית).
כסף גלוי לעין אינו תמיד חמדנות; לעתים קרובות המחיר של פנים.
טכניקות לחץ קומפוזיציה
1. דיאגונלים (Diagonals (hand # card as eyes of news) נראים ”לפי תוכנית ההונאה”.
2. קצב הראשים והידיים יוצר ”פעימה” של הפצה; ראש נוסף בקצה הוא אות מעקב/קנוניה.
3. ניגוד של בדים: קטיפה/בד מול עור/מתכת (חושי ”סוגיליות” של ההימור).
4. הפסקה של החלל: ה ”חור” של השולחן מול המפה המכריעה הוא ה ”נשימה המוחזקת” של הסצנה.
5. נקודת מבט: מעט גבוה יותר - ”עין קרופייר”; ברמת השולחן - מעורבות סובייקטיבית.
מוסר ופוליטיקה: החל בהטפה וכלה באמפתיה
הוראה (המאה ה-16): משחק = מוסר = הצופה צריך לראות את עצמו בחוץ ולהתבייש.
ריאליזם (XIX): פחות עבודת כרזות, יותר טיפולוגיה חברתית - מי משחק ולמה.
המאה ה-XX: ביקורת על מערכות (מלחמה, עייפות מעמדות, תעשיית פנאי) ומיקרו-אמפתיה לחולשות אופי.
היום: מדברים על התמכרות, אלגוריתמים, קצה הבית ושיווק; האמן עובד עם מבנה הפיתוי, לא רק המחווה של השחקן.
תריסר מקומות עבודה/תחומים ששווה להכיר
1. קרוואג' יו - אני בארי/” שולר”
2. ז 'ורז' דה לאטור - ”צ 'ולר עם אלות אס/עלה”.
3. יאן סטן - ”Players and Merrymakers” (וריאנטים של סצנות ז 'אנר).
4. פרנסיסקו גויה - גיליונות על מידות רעות (”Caprichos”, ”Lottery”).
5. Honoré Daumier - ”נגנים” (ליתוגרפיות/שמנים).
6. פול סזאן - סדרת שחקני קלפים.
7. Pablo Picasso - ”נגן קלפים” (גרסאות קוביסטיות).
8. פרננד לאגר - ”השחקנים”.
9. אוטו דיקס - ”שחקני סטינגריי - נכים של מלחמה”.
10. אדגר דגה - סצנות מסלול מירוצים (הימור כמו מראה ועמדה).
11. צילום וגאס - רוברט פרנק, הארי ווינוקור/ווינוגראנד, מרטין פאר (תקופות שונות).
12. פוסטרים וחפצים שבהם שבע ושבבים הופכים לסימני התקופה.
סיפורים מודרניים ותקשורת
מיצב ואמנות וידאו: סימולציות של אולמות, רולטה אלגוריתמית, אקראי כמו מנוע.
אמנות רחוב: סמלי קלפים = שפת ההערות על קפיטליזם בסיכון.
NFT/מחולל: ”הסתברות” מוטבעת בקוד, ואספנים ”לשחק” הוא נדיר.
כיצד ”לקרוא” את זירת המשחק: מדריך אקספרס לצופים
מי מסתכל על מי? הנוף הוא מטבע הכוח.
איפה מקור האור? הוא מקור המשמעות.
איזו יד ”מחליטה”? ואיפה הכפיל שלה (רמאי/שותף/מצלמה).
כמה אוויר מסביב לשולחן? הרבה - אנחנו בהיגיון; אנחנו לכודים.
האם יש תוצאה במסגרת? חובה, משטרה, בוקר. אמן טוב רומז על מחיר ההחלטה.
אוצר תערוכה על המשחק (תערוכת שלדים)
1. מוסר ומסכה: בארוק, קרוואגיסטים, דה לאטור.
2. אולם כחברה: דאומייר, גויה, סזאן.
3. משחק של צורות: קוביסטים, אוונגרד.
4. טראומה ואירוניה: דיקס, ריאליזם בין-מלחמתי.
5. צילום וגאס ופוסטר.
6. אלגוריתם ומקרה: אמנות מדיה, פרויקטים מחוללים.
כל בלוק הוא עם אובייקט ”חי” (מפה, שבב, קופסת גפרורים) כך שהטקטיות תומכת בסיפור החזותי.
מסקנה: מחווה למערכת
אמנים עברו מתמונת מוסר של ”רמאי = חטא” לשיחה מורכבת על מערכות של פיתוי, סיכוי ושליטה. אבל הליבה לא משתנה: הכל מחליט ביד מעל המפה ובמבט, שמחפש ביטחון איפה הוא לא. האמנות תופסת את הרגע הזה - ומזכירה: המשחק מתחיל כדימוי, ומסתיים כשאלה על עצמנו - על האופי, המידה והמחיר של מה שאנחנו מוכנים לספק.